אינדונזיה-באלי-יומן מסע-פרק כז'.

מאירועי סוף הפרק הקודם:


באינסטינקט של רגע, וכנראה לכל מי שרכב על גלים
רבים בימי חייו יש את זה, אני מפנה את החרטום שעד
כה היה בזוויות אל הגל , אני מפנה את החרטום לכיוון הריף,
לכיוון תחתית הים וכל זאת למנוע מהליפ ההולך
ומתהווה להישבר עליי, אין לי סיכוי להגיע למקום
השבירה של הליפ בטיימינג הנכון, עדיף להיות טיפה
למטה, לתת לו להישבר למעלה, שעיקר הכוח והאנרגיה
לא יישברו עליי ואז להיעזר בקצף המתגלגל ולהמשיך את הגל הארוך החזק והפראי הזה.........

ההמשך הוא הרבה יותר סלחני ועם המשך הרכיבה על הגל,
אני צובר בטחון ומתחיל לבצע, אם כי ביצועים עגולים יותר,
לא אופדליפים גדולים , ולא שום זוויות חדות, הכל תוך כדי
הבנה יחסית של מה אני מסוגל ומה לא, מה עלול לגרום לי
ליפול ולהפסיד את הרכיבה הנדירה הזו ואם יורשה לי להפנות
אותכם לפרק הקודם, או לאלה המתעצלים אחדד ואזכיר, כי אני
מדבר על גל בגובה של שניים וחצי מטר, או לפי מדידת באלי
משהו באזור ה5-6 פוט, ועוד בחוף nusa dua שנחשב בעייני רבים לפייפליין של באלי.

המצב הזה של חשיבה על גל , תכנון ההמשך על הגל, ובמידה
מסויימת שליטה עצמית הוא מצב שלדעתי משתנה בין גולש לגולש.
אין לי ספק, וזו תיאוריה שאני פיתחתי אותה, שגולש שמנהל את
חייו מחוץ למים, בצורה ספונטאנית, בלתי מבוקרת, מה שנקרא
פחות מיושב ויותר wild ירכב על גל אחרת לגמריי מאשר אדם
השונה בהתנהלות וסגנון החיים שלו. בנוסף אדם שאינו רווי
פחדים ושאינו מתכנן מהלכים קדימה, וחי את הרגע, יגלוש
בצורה הרבה יותר חופשית על גל, ופחות יעשה חשבון למה
יקרה אילו משהו ייתקע בהמשך, או באם הוא יפסיד את הגל.
בכדי לסכם את התיאוריה הזו שפיתחתי ולא להרחיבה
יתר על המידה, כי דבר מוביל אותי לדבר, וייתכן שאוכל
לכתוב פרק שם על ההיבטים הפסיכולוגיים של העניין, אני
חושב שאדם שחי לפי פילוסופיית חיים האומרת שהכל ביקום
קורה לטובה , ושמגיע למים ולגלישה עם מטענים חיוביים
ועם אופטימיות, אחד כזה שלא לוקח דברים באופן אישי,
אדם שנמצא בזרימה עם החיים, יהיה סוג של גולש שתהיה
אצלו נטייה לקחת יותר סיכונים והוא גם יראה הרבה יותר
רדיקלי וחופשי ברכיבה על הגל. אני דרך אגב מחשיב את
עצמי לאחד שנמצא באמצע, בין שני סוגי הגולשים שעליהם כתבתי מעלה......

עוד חיתוך ועוד לחיצה על האסטרודק בשביל להיכנס
לאודליפ טיפה יותר גדול, והמוח שואל ספק משדר לי:



" דרור, זה לא משהו שאתה מכיר. בארץ, בהילטון-החוף שאליו
נולדת ובו גדלת כל חייך, מימי הגלישה המשותפים עם גולשים
שהלכו לעולמם כמו: טופסי המיתולוגי, אורי עג'מן הייחודי, גיא
מירב הכשרוני, ועד לימים אלו, אם רכבת או עדיין רוכב על גל
של 20-30 שניות זהו עולם ומלואו, פה אתה כבר כמעט
דקה על הגל, הקרסוליים הברכיים והגב שלך לא רגילים
למאמץ הזה ...לא נראה לי שנחזיק מעמד כי הגל הזה הוא
אינסופי...עוד סקשיין נפתח וכשאתה חושב שזהו זה , נפתח עוד גל מה יהיה?"

אבל אני לא מקשיב לא למוחי ולא לגופי, הערגה/ ההנאה/ התשוקה
לנד המים הזה , החיבור הבלתי מוסבר של האדם למים עוד
מהיותי עובר בבטן אמי, מחזיק אותי על הגל עם מחשבה
ורצון שלא ייגמר לעולם.זו אותה הרגשה עליה נכתב
כבר בדפי ההיסטוריה האנושית של ענף הגלישה, המשפט

only a surfer knows the feeling

הגעתי לשלב הסופי של הגל....אני מכיר את הפינה
הזו בחוף nusa dua, החלק הסופי של הגל מסתיים

שם בשני אופנים די קבועים.

האופן הראשון: ימים שהם גבוהים , אני מדבר על 7 פוט ומעלה, 3-6
מטר בשפתנו הישראלים, אז החלק האחרון ייסגר בדרך כלל
בשבירה אחת ומוחלטת מה שנקרא באנגלית : closing out

למי שראה, משהו שדומה לשבירה מהסרט הנפלא של רוב מצ'דו the drifter

בקטע שבו הוא מצטנר בגל מעולה באי לומבוק, גם באינדונזיה כמובן,
בחוף desert point במקום שאף עבדכם הנאמן ביקר בו 3 פעמים קסומות.

קיימת גם את האפשרות השניה לסיומם של גלים בחוף הזה. זו הסיומת
שאני הרבה יותר אוהב והיא מתרחשת כפי שהסברתי, בים שאינו גבוה מאד,
והיא שהגל נושא אותך עד הסוף של המוחלט של קיומו.

דהיינו , אתה מגיע לפינה המרוחקת ביותק מהמקום
שבו לקחת אותו, למעשה אינך יכול לראות בעיניים את
מקום התחלת הרכיבה, זה רחוק מאות של מטרים רבים
מנקודת הסיום. מה שיפה ומקסים בסיום הגל, הוא שעקב
הזרמים החזקים, והיות ומדובר בקרבה לעיקול/סיבוב ,

נוצרת שם מעיין בריכה עם מים קופצניים בקוטר של 15 מטר,
וכשהגל מסתיים אתה מוצא את עצמך באמצע בריכה זו, כאשר
מתחתייך מים שקופים תכולים-ירוקים, ריף עשיר וצבעוני
וביום טוב מלא מלא דגיגים ודגים כאשר צבעי הצהוב כתום שחור שולטים בתמונה הכללית.

באופן הזה סיימתי את אותו גל שעליו סיפרתי בפרק זה.
זו הייתה סיומת נהדרת לגל שאותו לא אשכח לעולם.

עכשיו היה עליי לחתור את כל הדרך חזרה למקום שבו התחלתי.
בנגוד לחופים עליהם אני שומע מגולשים שמסתובבים בעולם,
שכשיש להם גל ארוך, הם מגיעים כל כך קרוב לאדמה,
ויוצאים לחוף ועושים את הדרך לפוינט חזרה ברגל,
בנוסה דואה/ nusa dua , גם כשסיימת גל אתה עדיין
במרחק של 700 מטר מהחוף, כך שלא מדובר במקום שגרתי כלל וכלל.....ואין לך כמעט ברירות

מבט ימינה לכיוון החוף הבהיר לי כמה ארוך היה הגל הזה,
התחלתי אותו מול המקדש , אחת מנקודות הציון שכל גולש
שמכיר וגלש בחוף זה מכיר, וסיימתי אותו אל מול 2 כיפות
הבתים הלבנות המצויות ליד סירות התיירים בעלות
המנועים השייכות למקומיים השולטים בחוף הפראי הזה.

הזרם היה חזק ביותק.לרגעים הרגשתי כי אני ממש חותר במקום.
אבל הרעב לעוד גל וקסמו של המקום והרגע, עניין שכנראה
טבוע בגופי ובהוויתי, מהיום שדרכה כף רגלי לראשונה
על אי זה, נטעו בי הרגשת קלילות בלתי מוסברת, ופידלתי
הרחק מעלה מעלה, עם חיוך גדול על השפתיים וחיוך עוד יותר גדול בתוך הלב והנשמה.........



בהמשך הסשיין, האירועים, סיפורים הפתעות ותובנות נוספות בפרק הבא , פרק כ"ז.....


1. לגלוש עם מקצוענים במים, פרקו, טאג, ברוס, מאצ''דו, גורדי, cj , ועוד
2. הכיבוש הישראלי של uluwatu Kuta reef חלום של גל.
3. Padang-padang השם והמיתוס.
Nusa-dua .4 הפייפ ליין של באלי.
5. השקיעות של באלי עם בירות ובחורות נדירות מכל העולם.
6.המטבחים הרב גוניים של באלי-יפני, איטלקי,אינדונזי, קוריאני, מרוקאי, הודי, ועוד..........

פנייה ואמירה אישית:
לפניי כשבועיים חזרתי מבאלי. היום אנחנו ב-15/06/2011
היו איתי שם 10 גולשים ברמות שונות.
הים עבד בצורה מושלמת וכל הגולשים התמכרו, באופן החיובי של המילה למקום.
מדובר באנשים שגלשו בכל העולם, ולדבריהם אין על האי הנפלא הזה.
זה התחבר לי בדיוק עם מה שאני תמיד מסביר.
זהו טיול גלישה אך יחד עם זאת זה לא רק טיול גלישה,
זהו מקום טעון אנרגטית-שרק עושה טוב לנפש האדם.